unnamed_0
2 הסיפורים הזוכים הם:
"בעולם מושלם" / כתבה מיכל אוסטרובסקי, שבט ארבל, הנהגת החוף

קול נקישת הציפורניים על כוס הזכוכית הריקה רק הוסיף למתח שבאוויר. ריח הספרים הישנים שלט בחדר. היא נשמה עמוק. היא תמיד הייתה סקפטית ועניינית. קסמים וכישופים תמיד נראו לה כמו שטות גמורה. כשבעלה נפטר, היא איבדה את עצמה. מהיום שבו נפגשו, לפני אחת עשרה שנים במחנה הקיץ של הצופים, היא ידעה שהוא האחד. רחש המאוורר קטע את חוט המחשבה שלה לרגע.

הם נישאו שש שנים לאחר מכן, והעתיד נראה מזהיר - קניית בית, הקמת משפחה... אבל החיים לא פשוטים. לאט לאט הוא התדרדר, ניסה למצוא דרכים להפיג את הלחץ. "תמיד אפשר לתקן..." צחקקה בעצב וניגבה את הדמעות. הקסם כבר התחיל להשפיע והיא שקעה בשינה עמוקה. לא עבר זמן רב עד שפתחה את עיניה למציאות אחרת.

היא מצאה את עצמה מכורבלת בשק שינה, מוקפת בעצים, שלטים ובני נוער שצועקים כדי להעיר את כולם. היא לא פקפקה בכך לשנייה - היא מכירה את המקום הזה כמו את כף ידה. היא ניסתה לקרוא את השלטים, אך חזיונה היה מעורפל ומטושטש. היא התיישבה, וגילתה ששק השינה שלה מלא בחול ומחטי אורנים. היא חייכה. מעולם לא חשבה שהיא תתגעגע להיבטים הפחות נעימים שבטיולים. היא הוציאה את המשקפיים שלה משם בחוסר מאמץ, כי זכרה בדיוק איפה הם היו. היא הרכיבה אותם. "מחנ"ק חלל 2023!" היה רשום על בדים בכתב צופי בכל כיוון.

לפי החולצה שלבשה ידעה בדיוק איזה יום היום. הלילה יהיה זה שבו תפגוש את הנשמה התאומה שלה. היא קמה, אך לפני שהספיקה לעשות משהו שמעה קול מוכר. "חברים, מי פה יודע כפיתה מרובעת וכבר לבוש?" שאל המדריך שלה. היא הסתכלה סביבה וראתה את כל חבריה העייפים שכעת קמו מסתכלים עליו בתהייה. אחרי הכל, הם היו קורסניקים וכבר הרימו מבנה בפורימון.

"כולם יודעים, איתי. למה אתה צריך אותם?" שאלה המדריכה השנייה. "בשבט השני בקושי יש אנשים, והם החליטו לבנות מבנה הרבה יותר גדול ממה שהם מסוגלים אליו." צחק. "יאללה, ששלושה יבואו." היא רצה מהר בעקבות המדריך שלה. "אני הולך להביא לכם רתמות. חכו לי שם." אמר המדריך. כולם היו ממש מבולבלים. הם קמו לפני כמה שניות, עוד לא צחצחו שיניים, והשבט הזה כבר בונה במרץ. "תראי אותו!" אמרה חברתה לקורס בהתלהבות. הוא עמד בגובה, חיכה שיביאו לו סנדה כדי שיוכל לכפות. וזה היה לא אחר מבעלה לעתיד. "הוא חמוד" אמרה חברתה. "אני לא זוכרת איפה, אבל בטוחה שכבר נפגשנו בעבר" אמרה.

הן שמעו צעדים, והיא כבר ידעה שהמדריך חזר. "הנה, קחי רתמה ותעלי לשם. אנחנו תכף נביא לכם סנדה", אמר המדריך נחרצות ורץ לעזור. היא נרתמה והתחילה לטפס. רוח קיצית נעימה נשבה בשיערה. היא הגיעה ליעד הרצוי ונרתמה לקלף. הוא היה ממש כמה מטרים ממנה - האיש שהתאבלה על מותו כמה חודשים טובים. כמעט במרחק נגיעה. כל כך קרוב. "היי." אמרה כמעט בלחש. אבל הוא שמע. הוא חיכה לה. הוא הפנה את ראשו וחייך. "היי. מה... מה אנחנו עושים פה? מה את עושה פה?" הוא שאל בבלבול.

רק אתמול הוא היה חסר תודעה, וכעת חזר למקום האהוב עליו. "באתי להחזיר אותך הביתה. אנחנו יכולים לחזור... לתקופה לפני שהכל השתבש. לתקן", היא אמרה ברוגע ונשענה על הסנדה עם גבה, וחייכה חצי חיוך. "אוקיי", הוא הנהן. "אבל אנחנו צריכים להישאר עד מסדר הדמעות לפחות." אמר. "ברור."

הסוף


"ברוך הבא לנרניה" / כתבה ליאור בן שמעון, שבט עתיד, הנהגת החוף

אני מתהפכת בשק"ש, לא נרדמת, מחליטה לצאת לסיבוב.

הולכת בין המחנות, משתדלת שלא להעיר אף אחד, מסתבר שכמה שכב"גיסטים מהשבט ליד החליטו לכבס את החאקי, אחת העניבות נפלה, הרמתי וסידרתי מחדש על החבל, בכל זאת עניבת מדריך, יש כבוד אליה.

אני ממשיכה לטייל בין רחשי היער המהדהדים בראשי, פתאום ראיתי מרחוק מישהי. "איזה יופי" חשבתי לעצמי. אני לא היחידה שמתהלכת בשעות האלו. היא ישבה על סנדה כפותה לשני עצים כגדר, קרוב לכפיתה. מובן. שם מרגישים הכי בטוח.

יפהפיה אמיתית, שערה חום, צבע עורה בהיר, כאלה הנשרפות באור השמש ולעולם לא משתזפות, אבל לא לבנה כסיד. גובהה ממוצע, לבושה בשורט וחולצת צופים מ-2007 שקצת גדולה עליה אבל יושבת בצורה יפה. משקפי שמש מקופלים תלויים לה על החולצה, מותחים את החולצה הרחבה מעט למטה, וחושפים צוואר עם שרשרת מגן דוד זהובה.

התקרבתי ושאלתי אם אני מפריעה, היא ענתה שלא ודווקא תשמח לחברה. התחלנו ללכת ביחד, והשיחה זרמה, לא הפסקנו לדבר, אני יודעת שבמחנה שלה תלו את הדג, עבר במוחי, זה סקרן אותי, אך לא שאלתי על כך. המשכנו לדבר, על ההדרכה, על הצופים, שיתפנו חוויות מצחיקות והזויות.

הרגשתי טוב, תחושה נקייה של משהו אמיתי וטוב ואז הרשיתי לעצמי לשאול, "תגידי, למה תלו לכם את דגל הגאווה במחנה?" היא שתקה לרגע כמעין מתלבטת מה לומר ולאחר מכן אמרה שזה כי שכב"גיסט הומוסקסואל יזם את זה והשכב"ג כמובן תמך. אמרתי שאני חושבת שהוא אמיץ, שאלתי אותה אם היא מסכימה ולמה? היא שתקה אחרי ששאלתי את השאלה הקודמת.

היא שוב שתקה, הפעם שתיקה ארוכה יותר. "מוזר לי" אמרה. "מה?" שאלתי. "אני לא בדיוק יודעת, אבל, לי בחיים לא היה את האומץ לספר את זה לשכב"ג שלי, בטח שלא לבקש לתלות את הדגל אבל משום מה, עכשיו אני מרגישה קצת יותר בנוח" חיוך מתוק עלה על פניה הנבוכות.

הלב שלי החל לפעום מהר, נלחצתי מעט אני חייבת להודות.  ניסיתי להקליל את האווירה, וגם הייתי חייבת לדעת בוודאות, אז זרקתי "סיסמת מחתרת" ידועה לאוויר, "ברוכה הבאה לנרניה?" היא חייכה והחזירה, "ברוכה הבאה לנרניה". 

חייכנו אחת לשנייה. "את ממש יפה" היא אמרה.  "אני? מה יפה בי?" החזרתי, היא טענה שאני חסרת מודעות. הסכמתי. המשכנו להתבונן מעט אחת בשנייה, "אמאלה, את פשוט מהממת" נפלט לי, הרגשתי מאוד נבוכה ותקעתי מבט באדמה. היא קלטה אותי, הרימה ראשי וחייכה אלי. 

התקרבנו אחת לשנייה, לא הייתי בטוחה, האם זה מה שאני חושבת שעומד לקרות? "אני פחדנית" נפלט לי תוך כדי שראשי נע הצידה במהירות כבמעין אינסטינקט. "גם אני" ענתה. היא התקרבה שוב, לאט, וגם אני, רחשי היער נעלמו ממוחי לגמרי, רק אני והיא היינו בעולם, זו הייתה נשיקה מלאת אמת, ורגשות חיוביים, חייכנו אחת לשנייה, המשכנו ללכת ומצאנו מקום מבודד לשבת ולהעביר בו את הזמן עד הבוקר. 

בבוקר חזרנו לנקודת המפגש שלנו, "אני אראה אותך שוב?" שאלה. "תגידי לי את", עניתי.

"אולי בשנה הבאה אגיע למחנה, כבוגרת, זה שוב יהיה הלילה השני בחלוץ, אולי אמצא אותך יושבת על סנדה כפותה לעץ ואומר "אני לא זוכרת איפה, אבל בטוחה שכבר נפגשנו בעבר". היא נפרדה ממני בנשיקה. "תודה על הלילה הכי מדהים אי פעם" אמרה, והתרחקה לכיוון המחנה שלה.

חזרתי למחנה, לשק"ש שלי, עצמתי עיניים, בחיוך גדול שאף פעם לא אצליח להסתיר.

הסוף 
Powered by ActiveTrail